על מי שפעם הייתה מיטיבת לכת הייתי, ועל מה שהיום

כל כך מיטיבה הייתי, עד שלפעמים הלכתי את מסלול 3 פעמים. השגתי את הקבוצה, חזרתי לקראתה, והלכתי יחד איתם, ואיתה.
נכון שזה המון? 3 פעמים!

הרגשתי את הגוף שלי חזק כל כך, נהניתי מתחושת העוצמה שברגלי. התמוגגתי מהיכולות שלי, גמעתי עליות בקלילות, דילגתי בין סלעים, ריחפתי בין בולדרים. כבשתי שבילים, ערוצים ופסגות. ולמרות המהירות העיניים שלי הצליחו אז לראות מספיק, כדי למצוא מאובנים ואבנים מיוחדות. בשבילים שאלפי אנשים כבר חרשו,מצאתי מאובנים מושלמים.
מאז אני יודעת- הגוף שלי אוהב לזוז.
בכלל, נראה לי שכל גוף צריך את התזוזה הזו, אבל כל אחד אחראי הרי לגוף שלו.

בת 20 ומשהו וגם בת 30 ועוד, הייתי חזקה ומהירה!
הגוף שלי עשה כל מה שרציתי, עשה את זה בקלילות ובעוצמה, ואני ישבתי בצד…..לא הייתי בו.
הוא היה חזק, בריא, ואני נהניתי מהריחוף איתו. אחרי-כך הבנתי שבמובנים מסוימים ריחפתי לידו.
ידעתי על הבעיה שיש בכבד שלי, היא היתה בשבילי 'בעיה בכבד שלו'. הכבד של הגוף שלי.
אז עדיין לא היינו אחד, הגוף שלי ואני, היינו פרודים.
מהמקום הממושמע שבי לקחתי את התרופות שאמרו לי לקחת, באתי לרופא,
ומתוך תחושה, שאולי אלו הם שצודקים. הפעם.
למרות שהרגשתי הכי בריאה שיש. ואיך זה ייתכן שבאמת יש כזו בעיה בכבד שלי, אם אני כל כך חזקה ובריאה?   כי הרי יכולת לעשות את כל מה שרציתי, טיילתי חזק, עשיתי ספורט והרגשתי טוב.
אז הייתי בטוחה שמישהו טועה. קיוויתי שזה 'הם'. היום מתחוור לי שבאיזה שהוא מקום זו כנראה הייתי אני….

🙂 ניצלתי עד תום את ההדחקה, ואולי זו בעצם הכחשה? או שתיהן?
במשך השנים, בהרצאות שהעברתי, היתה לי תחושה לפעמים, שאנשים מטיחים בי את האפשרות הזו כגנאי, כבר מזמן אני יודעת שהן אלו שהשאירו אותי בריאה וחזקה.
עד שאמצא את הכוחות הנכונים לשאול, להבין, להתקרב לתשובות. הרי בשביל זה הן נועדו. המון פעמים אנחנו עיוורים למה שקשה לנו לראות, לקבל ולהכיל. אני מקווה שבשנים האחרונות אני כבר רואה טוב יותר, אני לפחות משתדלת, זה בשביל עצמי, הרי.

שלושה חודשים בידיוק אחרי ההשתלה נסענו ההורים שלי, יונת ואני לנחל עמוד.
לא היו לי בעיות עם העליה התלולה ממנו. זהו, ידעתי, חזרתי לעצמי. לטיול מהיר בגוף החזק.

מאז עבר זמן….
ובשנים האחרונות שמתי לב שאני רוצה לטייל אחרת.
ללכת לאט יותר, הרבה יותר, לעצור יותר ולהיות הרבה יותר, בנוף יפה, מצל עץ ענף.
כשהקבוצה חולפת מול הנוף, כשעץ קורא לי בצידי השביל, אני רוצה להשתהות לידם, להתבונן לעומקם, ופשוט להיות איתם.
לפעמים קראתי אחריהם: "עצרו, תיסתכלו, תיראו את היופי, תתפלאו עם העץ, הרי בשבילו הלכנו עד לכאן, בואו ונהיה קצת איתו. ונרגיש את היופי הזה גם בתוכנו". אבל לרוב נשארתי לבד, כשהמולת הרגליים הצועדות נמוגה, עצרתי ופשוט הייתי.
מלהוביל את הטור, ליד המדריך, עברתי לסוף הטור, שם יכולתי ללכת בקצב שלי, וגם לפתוח צעד ולהשיג אותם, אם ארצה.
גם אני אוהבת לטייל בקבוצה, לפגוש אנשים בטבע, השיחות יכולות להיות אז שונות מאוד, המפגש אמיתי ועמוק יותר, אבל בכל פעם שאני מטיילת עם קבוצה, ההתרגשות מהמפגש שאולי מצטרף אליה גם חשש מהטבע ומה שמתחבא ואורב בתוכו, מעלה בתוכינו את רמת ההתלהבות, אנחנו עסוקים יותר במפגש, בשיחה, ורק חולפים בשביל, ומחמיצים את היופי, את הזדמנות לפליאה, את החיבור והאפשרות להכיר יותר עמוק יותר בשקט,  את העץ שמצל עלינו וללמוד ממנו, אם רק נעצור ונקשיב. את חלקת האדמה שעליה אנחנו פוסעים,
אז היום אני מאיטת-לכת. אני יוצאת בעיקר לטיולי ישיבה, בהן אני מוצאת פיסת אדמה, לפעמים גם גזע עץ למשען, משהו בי מסתנכרן עם קצב העצים,  ואני פשוט יושבת בינותם ומתמלאת בשלווה.
זו ההזדמנות שלי להיפגש גם עם עצמי.
וכשהקצב שבתוכי מאט, יש לי רק משימה אחת, להיות.

אני מאמינה בפליאה כדרך להוסיף רוגע, שלווה ליום יום שלי.
אני לוקחת את עצמי לטיולי פליאה,
ואפשר להצטרף אלי.
אבל עד אז….תוכלי להוסיף פליאה לכל יום ויום מחייך.
איך?
ממש בשבילי לעזור לך הכנתי סדרת סירטונים קצרה, 5 סרטונים,
שתראה לך איך להוסיף פליאה לחייך, ולהפוך כל יום ליותר מיוחד ושמח.
נדרשת רק הרשמה והסרטונים יגיעו למייל שלך.
עיברי מכאן להרשמה.

9 תגובות

  1. כל כך הרבה טיולים שלי היו בזבוז כמעט מוחלט: התרכזתי במאמץ דאוג להחליט מהר היכן לדרוך ולא הספקתי להסתכל ימינה ושמאלה אלא בחניות. תמוה שאף אחד לא התקומם. ברור איפה טעיתי

    1. הי שושי,
      לא חושבת שטעית.
      כולנו נסחפנו 😉 כי זו היתה הרוח מסביבנו.
      אני חושבת שזה שמגיע הרגע שאנחנו רואות שאפשר אחרת,
      ועושות אחרת, בדרך שמתאימה ונכונה לנו,
      זה הדבר החשוב.
      כי לאט-לאט זה הכי מהר, 🐢
      לטיולי נעימים ויפים, חגית

  2. חגית היקרה
    במשך שנים נגררתי מאחור.אני לא ממיטיבי הלכת-נופלת,מועדת,מיתחלקת,מעקמת,הראש תקוע ברגליים,המוח מנסה לסדר את הנשימה.לא מיתחברת לטיולים למיטיבי לכת,לקשיחות,לגבריות.
    בורחת מזה.
    לפתע חל מיפנה.כל אלה עם הרגליים הקלות מלידה התבגרו,השמינו,התמסדו אני שנתוני ההתחלה שלי היו פחותים התמדתי -בשחיה,בפילאטיס ביוגה ולפתע-אני בראש הטור.
    לא מפחדת יותר.לא בורחת.מיצטרפת לטיולים בראש מורם.אוהבת להיות מאחור-מתוך ברירה והנאה.הגישה שלי השתנתה-ואני אוהבת פתאום לטייל ונהנית וקולטת הכל .
    לכל אחדד קשיים משלו.חשוב להתמודד ולא לוותר.לצאת לשביל-לעשות אפילו רק חלק ולהיות.
    להיות

    1. הי רותי,
      נכון.
      ומשמח שאנחנו פתאום, מתי שהוא… רואים שאפשר לשנות.
      ומשתנים. לזה דרוש אומץ 💪.
      כל הכבוד, ושנמשיך למצוא מקומות להיות בהם אמיצות.
      להתראות, חגית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *